בקטע הזה תוכלו למצוא עדויות של ישראלים שחיו בניו יורק ובמקומות אחרים בעולם. הם מספרים את הסיפור חיים שלהם ואיך הם הגיעו להאמין שישוע הוא המשיח. הם מספרים איך ישוע היה התשובה לשאלות שלהם...

עדותו של דן

עדותו של הבחור מתוניס

עדותו של זאב

עדותו של אהרון

עדותו של דן

נולדתי ביום הכי קדוש בשנה, יום הכיפורים. גדלתי בהרצליה בבית חילוני. כל יום כיפור הייתי רוכב על אופניים והיינו רואים סרטי וידאו בבית. כמובן שלא צמנו ואפילו לא סגרנו את התריסים בבית. הורי תמיד אמרו לאחי ולי שהאדם ברא את האלוהים ולא אלוהים את האדם. בבית הספר היסודי למדנו תנ"ך ואני תמיד האמנתי לכל סיפורי התנ"ך. למרות החינוך שקיבלתי בבית, תמיד האמנתי באלוהי אברהם, יצחק ויעקב .

ככל שגדלתי, המשכתי לחשוב על אלוהים. בלימודי בר המצווה שלי, שאלתי את החזן שלימד אותי איך נזהה את המשיח כשיבוא, ואיך נדע שהוא משבט יהודה ומצאצאי דוד ככתוב? החזן לא ידע מה לענות לשאלות אלו. אני נותרתי מבולבל עם הרגשה שכל ההמתנה הזאת למשיח אינה הגיונית ואינה מסתדרת עם הכתוב בתנ"ך .

בגיל 14 וחצי אבי נשלח לניו יורק מטעם העבודה. אני ואמי עברנו איתו, ושם סיימתי את התיכון והאוניברסיטה. בזכות לימודי המתמטיקה שלי באוניברסיטה קיבלתי עבודה כמורה פרטי. יום אחד, במסגרת עבודתי, עזרתי לבחורה בשם דינה . היא סיפרה לי שהיא יהודיה, ושהיא מאמינה שישוע הוא המשיח. ידעתי מה פירוש המילה ישוע בעברית, אך לעולם לא שמעתי שם כזה. היא סיפרה לי שישוע הוא זה שגם נקרא "ג'יזוס." נדהמתי לפגוש יהודיה שמאמינה ביש"ו. גם נדהמתי לגלות שהשם האמיתי של יש"ו זה ישוע. הייתי חייב לדעת עוד, וקבעתי עם דינה פגישה לעוד יומיים. בפגישה השנייה שלי עם דינה, היא פתחה בפני ספר תנ"ך והראתה לי נבואות על המשיח. חלק מהנבואות שדינה הראתה לי כבר הכרתי, וחלק לא הכרתי. דינה גם הראתה לי בברית החדשה איך ישוע מילא את הנבואות המשיחיות ע"י המסופר בברית החדשה .

שבוע אחרי שפגשתי את דינה הבנתי בליבי ובראשי שלא צריך עוד לחכות למשיח , כי הוא כבר בא. קיבלתי את ישוע כמושיעי בדצמבר 1997. ישוע שינה את חיי ונתן לי חיים חדשים. באוגוסט 1999 אני ודינה התחתנו וחזרנו לגור בארץ .

ישוע אמר: הנני עומד ליד הדלת ודופק. איש כי ישמע את קולי ויפתח את הדלת , אכנס ואסעד אתו, והוא אתי. המנצח אתן לו לשבת אתי על כסאי כמו שגם אני ניצחתי וישבתי עם אבי על כסאו .
התגלות יוחנן ג:20-21

חזרה

עדותו של הבחור מתוניס

אני יהודי ספרדי. נולדתי בתוניס, ארץ יפיפייה שממוקמת על חוף הים התיכון שבצפון אפריקה. באתי ממשפחה מסורתית עם הרבה שמחת חיים. הרבה רבנים גם יצאו מהמשפחה שלי. למעשה שני הסבים שלי היו רבנים מאוד מלומדים שקיוו מאוד שהדור הבא ימשיך בדרכם. לקראת סוף שנות ה-40 החלו רדיפות אחר היהודים מצד המוסלמים וההורים שלי נשלחו כ"חלוצים" מטעם הקהילה היהודית לצרפת.

בימים אלו הזמן שלי היה מחולק בין ביה"ס המקומי ובית המדרש. בצרפת היהודים הצפון אפריקאים חיו יחדיו כקהילה משגשגת עם מוסיקה, אוכל, דיבור ומנהגים ייחודיים, עד שכמעט יכולתי לשכוח שיש עולם שונה בחוץ. בגיל 11 נאלצנו לעזוב לפרברים, ולראשונה התמודדתי עם סביבה שהייתה כולה גויים.

בגיל 12 התכוננתי לבר המצווה, ושאלות קיומיות החלו להתעורר בי. ידעתי שאני יהודי, אבל מה מעבר לזה? אסור לי ליהנות קצת יותר מהחיים? אחרי בר המצווה החלטתי לברר מי אני באמת. היה עולם גדול סביבי והחלטתי לבדוק אותו. אז בגיל 15 בניגוד לרצון הוריי מילאתי תיק גב קטן ויצאתי בטרמפים לדרום צרפת. לאחר זמן מה נרשמתי לקבוצה של השומר הצעיר במטרה ציונית, להקים קיבוצים בארץ ישראל. לאחר הרבה ויכוחים ודמעות משפחתי שחררה אותי ללכת.

חשבתי לעצמי שישראל זה המקום הכי טוב לגלות מה המשמעות של עצם היותי יהודי. במלחמת יום-כיפור הגעתי לישראל עם קבוצה של יהודים צרפתים לקיבוץ שהפך לביתי למשך ששה חודשים.

באחד הימים בארוחת צהריים בחדר האוכל הבחנתי בבחורה שהביטה בצלחת שלה לכמה דקות לפני שאכלה ממנה. תהיתי אם היא ראתה איזה זבוב או משהו כזה בצלחת, אז גם אני בהיתי כך בצלחת שלי, אבל לא מצאתי כלום, אז התחלתי לאכול. בכל אופן, בארוחה שלאחר מכן שוב אותו סיפור, הבחורה בוהה בצלחת ולאחר מספר דקות אוכלת, וכך בכל ארוחה. הייתי חייב לברר במה מדובר! אז נגשתי לבחורה הזאת וע"י שימוש במעט מילים בעברית שידעתי ובאנגלית עם מבטא כבד, שאלתי אם יש איזה יצור זר בתוך האוכל חסר הטעם שלה. להפתעתי היא השיבה לי בצרפתית מצוינת ואמרה שאין שום דבר רע באוכל ולמעשה הוא אפילו היה טוב לטעמה ושהמבט הארוך שלה בצלחת הוא פשוט זמן קצר של תודה לאלוהים על האוכל שהוא סיפק.

אני לא הבנתי מה פתאום באמצע קיבוץ חילוני, בין אנשים חילוניים, הבחורה הזאת מברכת על האוכל. לבסוף הסתבר שמדובר בבחורה קנדית נוצרייה שרק סיימה את לימודיה במכללה לכתבי-קודש בקנדה. ביחד עם שלשה מחבריה היא באה לישראל לראות את הארץ שהיא למדה עליה שלוש שנים במכללה.

שאלתי אותה כמה שאלות, אחרי הכול גדלתי בבתי כנסת ותלמוד תורה היה הבית השני שלי, אבל זה היה ברור שאנחנו מדברים שפה שונה. בזמן שהיא הייתה מסבירה לי דברים מהתנ"ך אני יכולתי להשיב רק מהתלמוד. הכרתי כמה שמות של הספרים שהיא הזכירה, אפילו כמה נביאים שהיא ציטטה הכרתי. אבל אנחנו לא קראנו את אותם הטקסטים. לבסוף מתוך ייאוש היא אמרה לי ללכת להשיג תנ"ך, ועדיף בצרפתית, שאני אוכל להבין את מה שאני קורא, ולהתחיל לקרוא בו. נסעתי לחיפה וקניתי תנ"ך צרפתי שלם עם הברית החדשה. בדרך חזרה הביתה התחלתי לדפדף וראיתי את כל השמות והקטעים שהיא הזכירה מפוזרים לאורך התנ"ך. בגלל שלא רציתי לפספס כלום התחלתי לקרוא בספר בראשית פרק א' פסוק א' ומתוך עניין רב בכתוב כמעט ופספסתי את התחנה שלי.

ככל שהמשכתי לקרוא התעוררו בי יותר ויותר שאלות. לדוגמא: קראתי סיפורים רבים שרבנים כתבו על הדמויות בתנ"ך, אבל הסיפורים התלמודיים הללו לא היו בתנ"ך! רציתי לדעת למה התורה שבע"פ שעליה גדלתי לא הייתה מוזכרת בתנ"ך. נאבקתי עם העובדה שלא היה מבחר של פרשנויות של רבנים לכל קטע. כמו כן שמתי לב שבניגוד לסיפורים שלמדתי בהם לדמויות הראשיות היו מתווכים בדמות של מלאכים או יצורים שמימיים אחרים, בסיפורי התנ"ך אלוהים דאג באופן אישי לבריאה שלו.

נוכחתי לדעת שאברהם, משה ודוד הכירו את אלוהים ללא צורך בסוכנים על-טבעיים. תגלית מפתיעה זו גרמה לי להבין שגם בחור יהודי תוניסאי כמוני יכול לתקשר עם אלוהים, ואפילו להיות איתו במערכת יחסים אישית. באותו זמן, התדמית שהייתה לי על ישוע הנוצרי, "הגוי", התנפצה. לא קראתי את הברית החדשה קודם לכן. בברית החדשה גיליתי מורה שונה מהמורה שתיארו לי הרבנים שלי והוריי. ראיתי את אהבתו של ישוע לבני-ישראל. זיהיתי אותו כרבי עם לימוד מדרשי ראוי שדיבר דברי אמת. הוא דיבר באופן שכל יהודי יכול להבין, בדרך שהיממה אותי. עודדתי אותו מהצד בסיפורי הבשורה.

אני חפרתי את הכתובים והחלטתי שאם יש איזה שהיא אמת בטענת הנצרות אני אמצא אותה. לאחר מספר שבועות של קריאה ושאלת שאלות, לבסוף הכרזתי שאכן אני מאמין בישוע המשיח והחשבתי את עצמי כמאמין בו. לא הייתי צריך טקס מיוחד, רק אמונה ובטחון בכך שאני שייך לאחד שמת וקם מן המתים על מנת שיהיו לי חיי עולם.

נסעתי חזרה לצרפת. האווירה הייתה קשה מאחר ולהורים שלי היה קשה מאוד לקבל את ההחלטה שעשיתי, ללכת אחרי ישוע. בתור הבן הבכור היו להם כבר תוכניות עבורי וברגע אחד הם ידעו שהכול השתנה.

נסעתי לקנדה ושם יצרתי קשר עם ג'ודי, הבחורה מחדר האוכל. המשפחה שלה והקהילה שלה קיבלו אותי בחמימות. היחסים שלי עם ג'ודי התפתחו והצעתי לה נישואין. במקביל החלטתי גם להירשם למכללה לכתבי קודש על מנת להעמיק את ההבנה שלי בכתובים ולהתקרב לישוע. הורי לא דיברו איתי קרוב ל-11 שנים. רק אחרי שנולדו ילדי הם חידשו את הקשר איתי ועל כך אני אסיר תודה. מאז שהתחייבתי לישוע לא הבטתי לאחור.

המשא שלי עדיין לא תם. נדדתי מתוניס לפריז ומשם לישראל ולקנדה, אבל הכי חשוב זה שהגעתי לישוע, אשר בו אני מוצא את כל התשובות לשאלות החשובות בחיי.

חזרה

עדותו של זאב

נולדתי בירושלים בשנת 1972 להורים חילוניים. אבא שלי ניצול שואה, כל בני משפחתו נספו במחנה ההשמדה אושוויץ. אמא שלי גדלה בבית אתאיסטי מוחלט. מאז שאני זוכר את עצמי חייתי את החיים שלי במסלול החילוני הרגיל. לא האמנתי באלוהים ולא היה לי שום רגש כלפי התנ"ך. מבחינתי תנ"ך היה רק עוד מקצוע בבית הספר שדרש ממני להכין שיעורי בית (או להעתיק בהפסקה לפני השיעור). כמובן שלא שמרנו שבת, ובימי כיפור היה לנו מנהג ללכת ברגל לבית של חברים, או להזמין אותם אלינו, כדי לאכול ארוחה חגיגית. בגיל הבגרות אומנם צמתי לפעמים, אבל גם זה היה רק כדי להוכיח לעצמי שאני מסוגל ולתת לעצמי תפיחה על השכם.

היום מצחיק אותי לחשוב שאפילו ביום כיפור הדבר היחיד שעניין אותי היה הכבוד העצמי שלי. לא היה לצום שום קשר לבקשת סליחה מאלוהים, או לאלוהים בכלל. החג היחיד שניתן לומר שחגגנו באופן קבוע היה פסח. אך כמובן, גם במקרה הזה לא הייתה לחג שום משמעות אמיתית. קראנו את ההגדה הכי מהר שאפשר כדי להגיע כבר לרגע שאפשר להסתער על האוכל. אחרי האוכל היינו שרים כמה שירים ונוסעים הביתה. אה כן, והיה גם אפיקומן שהיה סך הכל דבר חיובי. בגיל 13 עשיתי בר מצווה. שרתי את ההפטרה בבית הכנסת, הלכתי לכותל, הנחתי תפילין, ובעיקר קיבלתי מתנות, שזה כמובן היה הדבר הכי חשוב מבחינתי. אני זוכר שהחבר הכי טוב שלי החליט לא לעשות בר מצווה. הסיבה היחידה שאני כן עשיתי הייתה כי זה היה חשוב לאבא שלי, לא בגלל שהוא האמין באלוהים או משהו כזה, פשוט מכיוון שזה הדבר היהודי לעשות.

אין לי משהו מיוחד לספר על תקופת התיכון או הצבא. כמו כל חילוני טוב חייתי ממסיבה למסיבה. רוקד, שותה, מעשן, שותה, מעשן, רוקד. הייתי בן אדם טוב. לא רצחתי, לא אנסתי
ולא פגעתי באופן פיזי באף אחד. אפילו עשיתי בגרות וסיימתי שלוש שנות שירות בלי לשבת בכלא. ממש ילד טוב ירושלים.

לאחר הצבא עשיתי קורס בקופירייטינג והתחלתי לעבוד במשרד פרסום קטן בירושלים. לאחר פחות משנה התקבלתי לעבודה במשרד מכובד בתל אביב. בפעם הראשונה ששודר בטלוויזיה סרטון פרסומת שלי הרגשתי על גג העולם. כולם חשבו שאני מאוד מוכשר. החברים, ההורים. כולם גם ידעו שאני מרוויח המון כסף. אבל האמת היא שאני לא הייתי ממש שמח. לא אהבתי את החום והלחות בתל אביב, לא אהבתי את המנטליות הישראלית, ולא אהבתי את הרעיון שכל החיים שלי אני אהיה תקוע במשרדי פרסום. רציתי החוצה. ובהזדמנות הראשונה טסתי מכאן.
עברתי לגור בלונדון במטרה ללמוד סאונד (אך גם כדי לברוח מישראל ולברוח בכלל). רציתי לעשות מוסיקה, לכבוש את ה-אמ.טי.וי ולעשות ים כסף. רגע לפני שהלימודים התחילו עוד הספקתי לקפוץ לאמסטרדם עם חבר. אני זוכר את הרגע שהמציאות הכתה בי. אני יהודי. אני מישראל. נולדתי בירושלים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הבנתי את זה.

כבר בימים הראשונים שלי בלונדון פגשתי אדם בשם מייק. הוא היה מוזיקאי מוכשר והפכנו מיד לחברים. לפעמים כשהייתי נשאר אצלו בבית עד מאוחר הוא היה מקפיץ אותי הביתה במכונית שלו. באחד הימים ראינו בדרך לבית שלי "חנות" קצת מוזרה. על השלט של החנות היה כתוב: " "JEWS FOR JESUS . מייק (נוצרי קטולי שלא מאמין באלוהים בכלל), ואני (יהודי שלא מאמין באלוהים בכלל), הסתכלנו על השלט, הסתכלנו אחד על השני, ולא הבנו מה רוצים מהחיים שלנו. מה זה הקטע הזה? מה המילה "יהודים" והמילה "JESUS " עושות על אותו השלט? מאותו היום, בכל פעם שחלפתי באוטובוס על פני השלט הזה תהיתי על מה מדובר. לאחר למעלה משנתיים הלכתי ברגל באותו הרחוב. החנות הייתה סגורה כי היה יום ראשון. הסתכלתי מבעד לחלון הראווה וראיתי שכתובים בפנים פסוקים מהתנ"ך בעברית. פסוקים שכמובן לא הכרתי בכלל. לפתע ראיתי גם ספר קטן עליו כתוב בעברית "הברית החדשה". זה כבר היה יותר מדי בשבילי. למחרת חזרתי לחנות במיוחד ונכנסתי פנימה. בפנים פגשתי בחור ישראלי צעיר. הוא לא היה לבוש כמו דתי, למען האמת הוא היה ממש קול, אבל קול מסוג שלא הכרתי. הוא אמר לי ש- JESUS , ששמו העברי הוא ישוע, הוא המשיח המובטח מזרע דוד ושיש בתנ"ך המון נבואות המתארות את המשיח ושכולן מתאימות בשלמות לישוע.

החלטתי לחקור את העניין בעצמי. במשך שלושה חודשים קראתי בתנ"ך ובברית החדשה. זאת הייתה למעשה הפעם הראשונה שקראתי בתנ"ך מתוך כוונה לבחון את הדברים בכנות. הייתי המום לגלות את המספר העצום של הנבואות בתנ"ך "שלנו" המצביעות בבירור על ישוע כמשיח. מתי הוא אמור לבוא (לפני חורבן בית שני - דניאל ט', 24-27), היכן הוא אמור להיוולד (בית לחם - מיכה ה', 1), הסיבה שעליו לבוא (למות בתור קורבן על חטאינו - ישעיהו נג') ועוד ועוד ועוד. כדי להאמין באלוהים, להאמין בתנ"ך כדבר אלוהים, ובמיוחד להאמין שישוע הוא המשיח של העם היהודי, הייתי צריך הוכחה ברורה. אחרי הכל, אני חשבתי שיש לי חיים טובים ולא היו לי כל תוכניות לשנות אותם. התגשמות נבואות התנ"ך בחייו, במותו ובתחייתו של ישוע שכנעה אותי באמיתות התנ"ך וכתוצאה מכך גם הגעתי למסקנה מפתיעה ומדהימה - יש אלוהים!!! ולא רק שיש אלוהים - הוא גם אוהב אותנו עד כדי כך שהיה מוכן לשלוח את בנו למות עבורנו ולתת לנו סליחת חטאים וחיי עולם. בפעם הראשונה בחיי התפללתי. הזמנתי את ישוע להיכנס לליבי, להיות המשיח שלי, הקורבן על החטאים שלי, החבר הכי טוב שלי.

חודשים ספורים לאחר מכן חזרתי לישראל. להפתעתי גיליתי שיש בארץ עוד לא מעט יהודים שמאמינים בישוע. כמעט בכל עיר בישראל יש לפחות קהילה אחת. עד שלא באים לקהילה של יהודים משיחיים אי אפשר להבין על מה מדובר. זה לא כמו בית כנסת וזה בכלל לא בקטע דתי. אנשים פשוט באים ביום שבת ומהללים את אלוהים בחופש ובאמת. מכל הלב. גברים, נשים, צעירים, מבוגרים, ילדים, תינוקות, וכל מי שרק רוצה. כולם מהללים את אלוהים ביחד וכולם אוהבים את כולם. כמו משפחה אחת גדולה. משפחה שגודלת וגודלת כל הזמן. כל שנה שעוברת יותר ויותר ישראלים מגלים שישוע הוא המשיח ונולדים מחדש, עם לב חדש ורוח חדשה, בדיוק כמו שאלוהים הבטיח:" ולקחתי אתכם מן הגויים, וקיבצתי אתכם מן הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם. וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם. ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר. ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם. וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם והייתם לי לעם ואנוכי אהיה לכם לאלוהים. והושעתי אתכם מכל טומאותיכם". (יחזקאל פרק ל'ו, פסוקים 24-29).
הנבואה הזאת מתגשמת בימינו! כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה להכיר בחטא שלנו, לבקש מאלוהים סליחה, ולהזמין את ישוע המשיח אל ליבנו. הללויה.

כאשר הייתי בן 8 אבא שלי נתן לי כמתנה ליום הולדת ספר תורה. חשבתי שזאת המתנה הכי משעממת בעולם. בעמוד הראשון של ספר התורה הוא כתב לי הקדשה בזו הלשון: "לילד החמוד שלי, אני מקווה שתמצא בספר זה עניין תמידי ותדע ליהנות ממנו". מי היה מאמין שיום יבוא וגם נבואה זו תתגשם במלואה.

חזרה

עדותו של אהרון - מישיבה לישוע

גדלתי בסיאטל שבארה"ב. ההורים שלי, שניהם מאמינים בישוע, עשו עלייה בשנת 1990 כשהייתי בן 15.

התחלנו את חיינו החדשים בהתנחלות דתית. החיים שם עיצבו במהרה הרבה מדעותיי, במיוחד בנוגע לפלסטינאים. כמו כן, התעוררו בי שאלות רבות בנוגע לאמונתם של הוריי באלוהים, למשמעות היותי יהודי ולשאיפה הציונית.

עזבתי את ההתנחלות כדי ללמוד יהדות רבנית בישיבת מכון מאיר, סמינר חרדי ציוני בירושלים. היה לי מאוד קשה לקבל את ההשקפות הרבניות בנושאים רבים, כגון: קיום התורה, המשיח ונחיתות הגויים. תיארתי לעצמי שמכיוון שהעם היהודי מהווה פחות מאחוז אחד מאוכלוסיית העולם, חייבת להיות לאלוהים תוכנית גם לגויים, כולל הפלסטינאים. ההבנה הרשמית בין היהודים החרדים היא שלגויים יש חלק בתוכניתו של אלוהים כאשר הם  מצייתים לשבעת מצוות נח. במציאות הסיפור שונה לגמרי. גויים, במיוחד ערבים, מצטיירים בדרך כלל כרודפי ואויבי העם היהודי, ולא כשותפים בתוכנית הגאולה של אלוהים.

למרות זאת, היו בישיבה גם דברים חיוביים. למדתי על שורשיי היהודיים והכרתי חברים חדשים. אחד מהם היה יהושע, יהודי חרדי ממונטריאול שבקנדה. ליהושע ולי היה הרבה במשותף, גם בטעם המוסיקלי וגם באהבה לכדורסל. הפכנו לחברים טובים, אך גם נקודת אור זו לא מנעה ממני להגיע למצב של דיכאון. כמפלט פניתי לנגינה בגיטרה. כעבור שנה עזבתי את הישיבה. היהדות כבר לא קסמה בעייני ולא היו לי אשליות לגביה.

בזמן שהחוויות שעברתי בארץ גרמו לזהותי היהודית להיפרם, זהותו היהודית של יהושע קירבה אותו יותר ללאומניות. שנינו התגייסנו לצה"ל ב-1992. אני התגייסתי בגיל 18 כי הייתי מחויב בתור אזרח לשרת בצה"ל. יהושע התנדב מכיוון שהאמין שזהו הדבר הנכון לעשות.

כעבור פחות משנה, קראתי בעיתון שחברי יהושע נעדר. הוא נראה לאחרונה כשהיה בדרכו לראיון לקורס קצינים. מלא הלם וחשש לחייו, חזרתי לישיבה בתקווה שכנגד כל הסיכויים אמצא אותו שם. חיפושי לא ארך זמן רב. גופתו של יהושע נמצאה בקרבת אבו גוש. הוא נחטף, עונה ונרצח מכיוון שהיה יהודי וחייל ישראלי.

חיי התהפכו. עד אותו הרגע, האנשים שנהרגו לא היו בשבילי יותר מסטטיסטיקה. עכשיו זה היה אמיתי וכואב. חזרתי לבסיס ממורמר כלפי ערבים, צה"ל ואלוהי ישראל. מזועזע ומרוקן רוחנית, התחלתי לתהות אם אלוהים בכלל קיים.

מוסר, דת ופוליטיקה התבלבלו לי לחלוטין. התחלתי להשתמש בסמים ולשתות אלכוהול. רציתי לברוח מן המציאות של חיים בלבנון ובגדה המערבית. איבדתי כל תקווה לפיתרון פוליטי ולא מצאתי שום סיבה להישאר בארץ. לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי ירדתי לארה"ב. לא רציתי לשמוע יותר על טרור, מתנחלים, איסלם, יהדות, ישראלים או פלסטינאים.

טסתי לארצות הברית יחד עם חבר ישראלי ונדדנו בסגנון ג'ק קרואק. חיינו מיום ליום בדרכים וחיפשנו את החוויה הבאה. אם הייתי שומע מישהו מדבר בעברית, הייתי מפנה את גבי והולך לכיוון אחר. רציתי להשתלב בארה"ב ולחיות את שארית חיי בשקט, אך בעצם חיי הפכו לבלגן גדול יותר מקודם. היה לי אפילו פחות שלום באמריקה משהיה לי בישראל.

במהלך סערה זו, פגשתי אנשים שדיברו איתי על ישוע. ניסיתי להתעלם מהם או להתנגד לטענותיהם, אך המציאות של עולם רוחני דחקה בי וחוסר האמונה שלי החל להישמע כלא כנה. שאלות לגבי מוסר ולגבי ישוע חלפו שוב ושוב בראשי ורציתי תשובות.

כעבור אחד עשר חודשים חזרתי לישראל. עברתי לגור עם הוריי, שבאותה תקופה כבר חיו בירושלים. שמחתי לראות את משפחתי, אך כעבור זמן קצר המציאות של החיים בישראל עטפה אותי כשמיכה קרה. לא ניתן היה להתחמק מן המתח והמצוקה. המצב הכלכלי רק הלך והתדרדר. כשחידשתי קשר עם חבריי, גיליתי שרבים מהם ירדו מן הארץ, פנו לשימוש בסמים וחיפשו אחר רוחניות אלטרנטיבית.

בזמן ששהיתי בירושלים, התחלתי לשוחח עם חברי משפחה המאמינים בישוע. הם הציבו בפניי אתגר לשקול את טענות הברית החדשה. הסכמתי להיענות לאתגר. ארבעת הבשורות שבברית החדשה, המתארות את קורות חייו של ישוע, משכו את תשומת ליבי. הרחמים שישוע הפגין כלפי הנזקקים, התנגדותו לעבודת אלוהים שקרית, והיותו חזק, אך בו בזמן גם טהור ומלא אמת - הפתיעו אותי לגמרי. משלים שסיפר, כגון משל הבן האובד (לוקס ט"ו 11-32), הדהדו יחד עם ההתנסות שהייתה לי עם הדת והפגינו אהבה חסרת גבולות. יותר מכל דבר אחר שעשה, הדהים אותי ישוע ברגע בו נתן את חייו כקורבן על הצלב. יהודי חף מפשע ומלא רחמים מעונה ומוצא להורג למען עמו. ואז, מול אותם אלה שעינו אותו, הוא התפלל: "אבא, סלח להם, כי אינם יודעים את מה שהם עושים" (לוקס כ"ג 34). אהבה אדירה זו חדרה דרך החושך, המרירות והפחד בחיי. בפעם הראשונה מזה זמן רב, נולדה בי תקווה. הייתי מודע לחטא בחיי, והבנתי את המחיר ששולם כדי להעניק לי סליחה. קראתי בשם אלוהי ישראל וביקשתי שיטהר אותי ושיהיה אדון לחיי. אושר גדול שלא ידעתי כמותו גדל בתוכי ואיתו בא שלום.

אך בפני השלום הזה הוצב במהרה אתגר.

שמעתי על מקום שבו ערבים מאמינים למדו אודות ישוע ורציתי לראות אותו בעצמי. בבוקר יום ראשון אחד, עשיתי את דרכי ברחובות הרובע הארמני בעיר העתיקה שבירושלים. נכנסתי דרך דלת אל תוך חדר גדול ומצאתי את עצמי בתוך קהילת מאמינים פלסטינאית. המקום היה הומה אנשים ששרו שירים על ישוע בערבית. מיד חדרו לליבי רגשות של חשד וחוסר ודאות. למה באתי לכאן? אך באותו הרגע קיבל אותי בחיבוק איש ערבי עם קול רך, והציג את עצמו בתור רועה הקהילה ושמו איסאם. כשראיתי יהודים וערבים מהללים יחד את אלוהים, הבנתי את הכוח שבא עם האמונה בישוע. הפחד והמרירות שהיו לי כלפי פלסטינאים נמוגו והייתי מוכן להיפטר מהכעס על מותו של חברי. אלוהים עשה משהו חדש בחיי, זה היה שלום.

כיום אני אסיר תודה על הרקע היהודי שלי, שמשקף את נאמנותו ואהבתו הנצחית של אלוהים כלפי עמו. הוא רוצה שנבטח בו ושיהיו לנו שלום בלב דרך משיח ישראל, ישוע.

אם ברצונך לדעת יותר על השלום שאלוהים נותן, תרגיש חופשי ליצור קשר.

חזרה